דחיית ערעורים על צווי הגבלה האוסרים הימצאות ביישוב היהודי חברון ובמאחז "עמונה"

ערעור על צווי הגבלה שהוצאו על ידי האלוף יאיר נווה, מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון.

הצווים אוסרים על שלושת המערערים להימצא במרחב היישוב היהודי בעיר חברון, ובמרחב המאחז הבלתי-מורשה "עמונה", המתוחמים בקו אדום במפות אשר היו מצורפות לצו המקורי ומהוות חלק בלתי נפרד ממנו, אלא בהיתר ממפקד כוחות צה"ל באיזור או מי שיוסמך לכך על ידו. זאת מטעמי ביטחון החלטיים ולצורך מניעת פגיעה בסדר הציבורי ובכוחות צה"ל.

הצווים ניתנו בתאריך 26.01.06, ותוקפם מיום 30.01.06 עד יום 5.03.06.

על הצווים האלה מונחים הערעורים שבפנינו.

טענות הצדדים

עם פתיחת הדיון הודיעה התוב"ץ כי לגבי המערערים 1 ו-3 קיים מידע גלוי (פאראפרזה) כי הינם שותפים פעילים בהתארגנות המתכננת ונערכת לביצוע פעולות בלתי חוקיות ואלימות כנגד כוחות הביטחון, פעילות המגלמת סיכון ממשי לגוף ולרכוש. לגבי המערער 2, אומר המידע כי הינו מנהיג חבורה המתכננת ונערכת לביצוע פעולות בלתי חוקיות ואלימות כנגד כוחות הביטחון.

לאור זהות החומר בו עוסקים שלושת הערעורים סוכם, בהסכמת הצדדים, על איחוד שלושת הערעורים.

ב"כ המערערים חילק טענותיו לשני ראשים - ראש כללי הנכון לגבי כל המערערים וראש אישי הנכון לגבי כל מערער בנפרד.

ב"כ המערערים סבור כי התנהלות המדינה במקרה שלפנינו אינה מוסיפה לה כבוד. המדובר פה הינו בפגיעה קשה, כמעט בלתי נסבלת, בזכויות אדם בסיסיות, כאשר היחס הוא מזלזל. הוא ציפה שיגיע לביהמ"ש היום לפחות מישהו אחד מכל הגורמים שעשו למען הוצאת הצווים וניתן יהיה לקבל ממנו, בכלי ישיר, מידע באמצעות שאלות או הצגת מסמכים. מידע כזה ישליך לפחות על שני עניינים יסודיים. האחד, האם הצו הזה היה נחוץ מלכתחילה והשני - האם הוא נחוץ היום.

הצווים נחתמו ב- 26.01.06 והוגשו לאנשים יותר משלוש יממות לאחר מכן, כאשר הם מתבקשים לאלתר לעזוב את מקום מגוריהם, על משפחותיהם, מקום עבודתם, לעיתים תוך גרימת נזק בלתי הפיך, מבלי לאפשר לאנשים אפשרות לערער על הצווים.

בעת שנחתמו הצווים עמדו על הפרק פינויים של שני מקומות בארץ ישראל, והיה חשש שהפינוי אולי יהיה כרוך בהתנגדות - זאת לגבי החלק היהודי של חברון וחלק מהישוב עמונה, בו נבנו בתי הקבע אשר נאטמו מאז. אולם מאז פונה החלק הרלוונטי של היישוב היהודי בחברון בהסכמה, וממש ברגע בו מתקיים הדיון הולך ומסתיים פינוי החלק הרלוונטי בעמונה.

לכן חשוב שיסביר מן דהו מה היו שיקולי האלוף. לפחות מי שבא לאלוף עם הנתונים וקיבל ממנו את ההחלטות, היה צריך לבוא ולהסביר.

הצווים אינם מסתפקים בפגיעה מינימאלית בזכויות, הן לגבי תחומי האיזור שנאסר לכניסת המערערים והן לגבי משך הזמן שהוא יותר מחודש.

לטעמו של ב"כ המערערים, מן הראוי ומוצדק לקבל את הערעור ולהחזיר את שלושת המערערים לבתיהם ולעיסוקיהם.

מעבר לטעמים הכלליים, קיימים נתונים אישיים לגבי כל אחד מן המערערים, אשר חייבים להביא אותם בחשבון.

דוד עציון (המערער מס' 1) הינו סרן ביחידת צנחנים, רק לפני מספר חודשים סיים שירות מילואים. איש זה, אשר הצבא מפקיד בידו לוחמים, מוציאים אותו מביתו, מהיום למחר. הוא לא יודע כלום. יש לו בית ויש לו בית מלכה בישוב עמונה, שהוא לא חלק מן הפינוי. העסק קורס, יש ילדים קטנים בבית והוא המפרנס היחיד. אשתו במצב קשה ואין מי שיטפל בילדים. הוא איש שומר חוק ואף פעם לא נחקר במשטרה. אפילו עם כל מה שחושבים לגבי דוד עציון הינו נכון, הצו לא מאוזן ולא מידתי. הרי אפשר היה להורות לו שיגביל את עצמו לביתו ולעבודתו. אין זאת אומרת שהוא היה מסכים גם עם צו זה, אבל לפחות הייתה כאן חזות של שיקול דעת. כך גם לגבי אורך הצו שהגיונו (חודש וחמישה ימים) לא ברור.

נחום שוורץ (המערער מס' 2) מנהל דיר של עיזים של מאה חמישים ראש. כל פרנסתו בנויה על דיר עיזים זה. אפילו על בעלי החיים לא חסו. מאז סילוקו מביתו מתו כבר שתי עיזים. אם כבר מגבילים את תנועתו, לפחות צריך לתת לו צו האומר שאין אפשרות לצאת, אלא מהדיר לבית וחזרה.

אלי גרינברג (המערער מס' 3) הוא איש חינוך. הילדים מסתובבים בעמונה בלי הוראה. אין מי שירביץ להם תורה. צריך לסמוך עליו שאם הוא יקבל צו שמגביל אותו בתנועה מן הבית לעבודה ובחזרה אז הוא יקיים אותו.

לגבי כל שלושת המערערים נשאלת השאלה האם החלופות האפשריות עמדו כלל בפני האלוף. והרי האיזור מלא בשוטרים וחיילים ואין שום בעיה לוודא אם מי מהמערערים מפר את ההוראה.